גירושין

גירושין

בני זוג יהודים המעוניינים לסיים את קשר הנישואין שביניהם, בין אם נישאו בנישואין אזרחיים ובין אם נישאו בנישואים דתיים, כדת משה וישראל יוכלו לעשות כן, רק ע"י קיום טקס גירושין באמצעות בית הדין הרבני.

גירושין מתקיימים בבית הדין הרבני בלבד. הגירושין  נעשים אך ורק בהסכמת שני הצדדים. לא ניתן לכפות בן זוג שאיננו רוצה בכך להתגרש.

כדי להגיע להסכמה בעניין הגירושין נדרשים הצדדים לבחור באחת משתי דרכים:

א. הגעה להסכמות מוקדמות בכל הנושאים הקשורים לגירושין כמו חלוקת הרכוש והחובות, משמורת והסדרי ראיית הילדים ומזונות הילדים.

ב. ניהול הליכים משפטיים בכל אחד מהנושאים שנויים במחלוקת. המאבק המשפטי אינו נעים ואינו קל, אך פעמים רבות אין מנוס ממנו.

להרחבה בעניין הגירושין ראה להלן:.

הנישואין באים לקיצם בשתי דרכים: במות אחד מבני הזוג או בגירושין. עם סיום הנישואין רשאי הבעל לשאת, כל אישה שירצה, פרט לקרובות מסוימות של אשתו לשעבר האסורות לו גם אחרי מותה. אחות האישה  אסורה לו רק כל עוד האישה (הנשואה או הגרושה) עדיין חיה ומותרת לו לאחר מות אחותה. האישה רשאית להינשא לכל אדם פרט לקרובים מסויימים שלה ושל בעלה לשעבר.

ייבום וחליצה

דין הייבום והחליצה חל כאשר הבעל מת ללא צאצאים ונשארו אחריו אח או אחים: מדין התורה אסור לאדם לשאת לאישה את אשת אחיו, ואולם אם מת אחיו ללא בנים, חייב אחי הבעל (הנקרא: "יבם") לקחת את אשת אחיו המת (הנקראת: "יבמה")  לאישה. אם היבם אינו חפץ לקחתה לאישה היא תהא אסורה להינשא לכל אדם אחר ולא תהיה מותרת אלא כשתקבל חליצה מהיבם.

"ייבום": נישואי היבם ליבמה נקראים ייבום.

"חליצה": טקס המתבצע כאשר היבם אינו מעוניין לייבם, במהלכו היבמה חולצת את נעלו של היבם יורקת לפניו ואומרת: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

מעיקר הדין היתה עדיפות לקיום מצוות היבום ורק כאשר היבם לא היה מעוניין לקחת את אשת אחיו נעשתה חליצה. לאחר תקופת התלמוד התקבל ברוב עדות ישראל כי מצוות החליצה קודמת למצוות היבום. בכינוס הרבנים הארצי  שנתקיים בשנת תש"י – 1950 נקבע שבמדינת ישראל מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום ואסור לייבם עם זאת באחדות מעדות המזרח נוהגים עד היום לייבם.

גירושין

לפי דין  תורה מתבצעים הגירושין נעשים ע"י פעולה של הבעל – מסירת גט הפיטורין לאישה. הגירושין מבוצעים ע"י כתיבת הגט, שהנו שטר בו מצוינים שמות הבעל והאישה ומקומות מגוריהם ונכתב בו כי הבעל מגרש את האישה וכי מעתה והלאה היא מותרת להינשא לכל אדם, ומסירתו לאישה, בנוכחות עדים. לפני מסירת הגט נותן הבעל  הוראות לסופר הכותב את הגט, לכתבו "לשמו (של הבעל) ולשמה (של האישה) ולשם גירושין".על מנת שהגט יהיה כשר יש לדייק בכתיבת נוסח הגט הקבוע בדין, שמות שני הצדדים, לרבות כינוייהם, ושם אביהם וכן לציין את תאריך ומקום כתיבת הגט. דיני כתיבת הגט, מסירתו, תכנו ונסחו הם דינים פורמליים ביותר וסטייה מהם עלולה לפסול את הגט ואת הגירושין.

מעיקר דין התורה רשאי הבעל לגרש את האישה אף בעל כורחה. (אם כי לא ראוי לעשות כן באשתו הראשונה, אלא אם מצא בה, כלשון הפסוק, "ערות דבר", כאשר ישנה מחלוקת בין חכמי המשנה על פרשנות מונח זה) .

ע"פ חרם דרבנו גרשום, האישה צריכה לקבל את הגט מרצונה החופשי ובדעה ברורה. כמו שהבעל צריך לתת את הגט מרצונו כך היא צריכה לקבלו מרצונה: "תיקן להשוות כח האישה לכח האיש: כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האישה אינה מתגרשת אלא לרצונה". איסור זה חל בלי הגבלת זמן ומקום ובד"כ גם  העדות שלא קבלו את החרם לגבי האיסור בדבר ריבוי נשים, כן הסכימו לחרם בעניין גירושי האישה בעל כרחה.

גירושין שלא בהסכמה

ע"פ חרם דרבנו גרשום, ניתן לראות את הנישואין כמעין חוזה שנערך בין הבעל והאישה. חוזה הנישואין, ככל חוזה אחר, הנו הסכם ששני הצדדים כרתו מרצונם, ויכולים לבטלו ו"להשתחרר" מהחיובים הקבועים בו מרצונם. לאחר התקשרות חוזית רגילה, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד שכנגד את ביטול החוזה בניגוד לרצונו, אלא אם כן התגלו או התרחשו עובדות המהוות על פי הדין עילה המצדיקה ביטול חד צדדי של החוזה. כך גם כשמדובר בנישואין, הצדדים התקשרו בקשר הנישואין מרצונם ולפיכך, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד שכנגד את הגירושין, אלא אם כן התגלו או התרחשו עובדות המהוות על פי הדין עילה המצדיקה מתן פס"ד לגירושין או אף כפיית גירושין. בשונה מדין חוזה רגיל, בית הדין לא מכריז על בטלות הנישואין (למרות שמעיקר הדין יש מקרים, בהם רשאי לעשות כך) אלא פוסק פסק דין הממליץ, מורה או אף מחייב גירושין כשעדיין יש צורך באקט של מסירת הגט ע"י הבעל לאישה שבלעדיו לא ייתכנו הגירושין.

כאשר שני בני הזוג מחליטים על הגירושין בהסכמה הם מתקשרים בד"כ בהסכם גירושין בו נקבעים כל ההסדרים הקשורים בגירושין. הסכם זה יש להביא לאישור ביה"ד או ביהמ"ש בפס"ד ולאחר ההסכם עדיין יש צורך בסידור גט שבלעדיו לא יהיו הצדדים מגורשים.

אם אין הסכם בין בני הזוג מגיש הצד המעונין תביעת גירושין נגד הצד השני לביה"ד בו הוא מבקש לקבל או לתת את הגט. כאמור לעיל, רק באותם המקרים בהם על פי דין תורה יפסוק בית הדין לגירושין ורק במקרים מיוחדים יפסוק ביה"ד גם על כפית אחד הצדדים לגירושין.

כפיית בעל לגירושין תיעשה ע"י מאסר בהתאם לסע’ 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). המאסר יבוצע רק אם לאחר 6 חודשים ממתן פסק הכפייה לא בוצע הפסק והיועץ המשפטי לממשלה פנה לביהמ"ש המחוזי שאישר את המאסר. אין כפיה של האישה ע"י מאסר, במקרים המצדיקים כפיית האישה, רשאי ביה"ד לתת לבעל היתר לשאת אישה נוספת, לאחר שהבעל הפקיד בידי ביה"ד גט עבור האישה ומינה את ביה"ד כשליחו למסירת הגט לאישה, כפי שיפורט בהמשך. בפועל, הדבר מתרחש רק לעיתים נדירות.

כאשר אין עילה המצדיקה כפיית אחד הצדדים לגירושין, אף אם ביה"ד נותן פס"ד לגירושין, צריכים הגירושין להתבצע בהסכמת שני בני הזוג. גט שניתן שלא מרצונו של אחד הצדדים הנו גט פסול.

גט שלא מרצון הבעל

א. "גט מעושה"

גט שבעל נתן מפני שהכריחוהו לכך נקרא "גט מעושה" ואם הכריחו את הבעל שלא כדין, גט זה איננו גט. אם הכפייה הנה מוצדקת ומותרת לפי הדין, הגט כשר. כך גם מצווה לכפותו, אם הכפייה מותרת והבעל מסרב לתת גט.

אישה שהתגרשה ב"גט מעושה", אינה מגורשת ואם נישאה לאחר על סמך הגט, תהיה אסורה הן לבעלה הראשון והן לשני, ובניה מהשני יהיו ממזרים, כדין אשת איש שזנתה תחת בעלה. בשל החומרה שבדבר נזהרים מאוד בתי הדין מחשש לגט מעושה ובפועל, אף כשהדבר מותר מעיקר הדין, כמעט ולא פוסקים לכפיית גט.

כפיה פסולה היא כפייה המכוונת באורח ישיר נגד גופו או חירותו של הבעל. כפיה בדרך של לחץ מוסרי או חברתי מותרת. כפיית הבעל לשלם לאישה סכומי כסף שלפי הדין הנו מחויב בתור בעלה לשלם מותרת, אך אם מדובר בסכומים שאינו מחויב לפי הדין לשלמם, הגט הנו "גט מעושה", אף אם מדובר בתשלום סכומים שנקבעו ע"י ביה"ד.

כאשר נערך בין הצדדים הסכם גירושין ובו נקבע, כי, באם הבעל לא יעמוד בהתחייבותו לתת גט לאישה, יחויב הבעל בתשלום פיצויים, קיים חשש כי הגט שייתן הבעל הנו "גט מעושה", שכן הבעל נתנו כדי להימלט מחיובו בפיצויים. עניין זה שנוי במחלוקת בין הפוסקים ולכן בפועל יש להימנע מקביעת פיצויים בהסכם ואם יוגש הסכם כזה לביה"ד הוא יזהר מלאשרו. במגה וכן נערך הסכם כאמור, לא תמיד יחייב ביה"ד את הבעל בתשלום הפיצויים הקבועים בהסכם ובוודאי כשהסכום עולה על הנזק הממשי שנגרם לאישה.

ב. בעל חסר יכולת רצון

היות והגט צריך להינתן מרצון הבעל, הרי כאשר, בשל בעיה נפשית או שכלית, סובל הבעל מאי שפיות או מפיגור שכלי, במידה כזו הפוגעת ברצון העצמי שלו ("שוטה"), אין בעל כזה כשיר לתת גט ואם נתן גט הרי הוא חסר תוקף.

אם פגיעתו של הבעל הנה כזו שישנם זמנים  בהם הוא בריא ("עתים חלים, עתים שוטה") ונתן את הגט בזמן בו הנו בריא, הגט כשר. כאשר מתעורר ספק, יש להוכיח כי בעת מתן הגט היה הבעל כשיר לתיתו.

גט שלא מרצון האישה

א. אישה המסרבת להתגרש

כאמור לעיל, על פי חרם דרבנו גרשום, אין נותנים גט לאישה אלא מדעתה. הבעל גם אינו רשאי להכריחה בעקיפין לקבל את הגט ע"י סירוב לתת לה מזונותיה.

רק במקרים בהם יש מקום, לפי הדין, לכפות את האישה לגירושין, מותר לתת לה גט בעל כורחה. אם הדבר בלתי אפשרי, למשל, כאשר ביה"ד פסק לחיוב האישה בגט והיא מסרבת,  רשאי ביה"ד להתיר לבעל לשאת אישה שנייה על הראשונה שכן "במקום מצווה לא גזר רבנו גרשום", ומדובר במקרים בהם מצווה היא לגרש את האישה.

הבעל מגיש בקשה לביה"ד להיתר לשאת אישה שנייה, בעקבותיה מוודא ביה"ד, כי אין לאישה טענות המצדיקות את סירובה לקבל גט. אם ביה"ד מוצא לנכון לתת את ההיתר, הבעל משליש בידי ביה"ד גט עבור האישה וכן את סכום הכתובה וכל סכום אחר המגיע לה ע"פ קביעת ביה"ד ובזה נפטר מכל חיוביו כלפיה. הבעל ממנה את ביה"ד כשלוחו למסירת הגט לאשתו ובקשת ההיתר מועברת לרבנות הראשית לקבלת אישור של 100 רבנים בצירוף אישור הרבנים הראשיים לישראל. כפי שהוזכר לעיל, במסגרת החדר"ג, ניתנה אפשרות לשאת אישה נוספת אם מאה רבנים שאינם מעיר אחת אלא מ"שלש ארצות" (היינו משלשה מחוזות) התירו זאת.

באם נתן הבעל גט לאישה בעל כורחה, בניגוד לחרם, הדעה המקובלת היא, כי מוטלות עליו כל ההתחייבויות כלפי האישה כאילו הגט לא ניתן ובנוסף, הוא מחויב לקחתה לאישה חזרה ("כל ימיו בעמוד והחזר קאי"). עד שיחזירנה לאישה חל עליו החרם ואסור עליו לקחת אישה אחרת. האישה, לעומת זאת, נחשבת למגורשת ורשאית להינשא לאחר. אם תינשא לאחר, יתבטל החרם לגבי הבעל הראשון והוא יוכל לשאת אחרת.

ב. אישה חסרת יכולת רצון

בטרם קבע חרם דרבנו גרשום איסור לגרש אישה בניגוד לרצונה, מותר היה לגרש אישה בניגוד לרצונה, אך היה צורך שהאישה תהיה בעלת יכולת רצון. מדין המשנה אסור לגרש אישה בלתי שפויה ("שוטה") החסרה יכולת רצון. "כל שאינה יכולה לשמור את גיטה, אינה יכולה להתגרש". אולם לבעל, שלא יכול היה לגרש את אשתו ה"שוטה", הייתה אפשרות לשאת אישה שנייה.

לאחר החדר"ג,  האפשרות היחידה, העומדת לבעל, הרוצה לשאת אישה שנייה, היא לקבל היתר של מאה רבנים. הבעל יהיה חייב במזונות האישה ויחויב להשליש בביה"ד את הגט, שיימסר בעתיד ע"י שליח לאישה, אם ולאחר שתחלים, את דמי כתובתה ויתר הכספים המגיעים לה ע"פ קביעת ביה"ד.

אם לפני שנשא הבעל אישה אחרת, החלימה האישה, בטל ההיתר. אם כבר נשא אישה אחרת,חייב לתת גט לראשונה, ואם תסרב לקבלו, פטור מכל חיוביו כלפיה, פרט לכתובתה.