הסכם גירושין

הסכם גירושין

הסכם גירושין: סיום קשר הנישואין, לא חייב להתבצע בדרך של הגשת תביעות משפטיות בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני.

בני זוג המעוניינים לסיים את חיי הנישואין בהסכמה וברוח טובה, רשאים לערוך הסכם גירושין שיאפשר להם להיפרד בהסכמה הדדית.

הסכם גירושין הנו הסכם (חוזה) שעורכים ביניהם בני הזוג ובו הם חופשיים לקבוע את היחסים הממוניים ואת חלוקת הרכוש, הזכויות והחובות ביניהם, בעקבות הגירושין, ואת יתר העניינים שיש להסדירם בעקבות גירושין: מזונות ילדים, אחזקת הילדים, הסדרי ראיה.

כדי שהסכם גירושין יהיה בר תוקף חוקי, טעון הסכם גירושין אישור בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי שיתנו לאחר שיוודא כי "בני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

אם אין הסכמה של שני בני הזוג להתקשר בהסכם גירושין ולהתגרש בהסכמה, אין מנוס מניהול הליכים משפטיים.

במקרים רבים, הסכם גירושין לא נוצר כתחליף לניהול הליכים משפטיים בין בני הזוג, אלא נוצר תוך כדי ובעקבות ההליכים המשפטיים, כאשר, במסגרת ניהות התביעה המשפטית מנסה כל אחד מבני הזוג לאלץ את בן הזוג השני להתקשר איתו בהסכם גירושין, שתנאיו יהיו כמה שיותר טובים מבחינתו.

מובן, כי לא ניתן לכפות על בן זוג להתקשר בהסכם גירושין שתנאיו גרועים מבחינתו, אולם, לא פעם כאשר מתנה אחד מבני הזוג את הסכמתו למתן או לקבלת הגט בחתימת בן הזוג שכנגד על הסכם גירושין, שתנאיו מקפחים מבחינתו, נאלץ בן הזוג החפץ בגירושין להסכים.

תקפו של הסכם גירושין נובע מהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973. הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג חלות על בני זוג שנישאו מיום 1.1.74 ואילך.

סע' 2 (ד) לחוק קובע כי הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, כלומר: הסכם גירושין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי החוק.

"התרת נישואין" – לרבות גירושין, ביטול נישואין, הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם או פירוד לפי דין דתי שאינו מאפשר גירושין.

לפי החוק נקבעים יחסי הממון בין בני זוג נשואים ע"פ הסכם שערכו ביניהם, המכונה: הסכם ממון, באופן הקבוע בחוק. רק אם לא נעשה הסכם מפורש, נחשבים בני הזוג כמי שהסכימו להסדר המוצע בחוק: "הסדר איזון המשאבים".

לפני תיקון חוק יחסי ממון בין בני זוג, ביום 5.11.08 קבע החוק כי קיומם של נישואין אינו משפיע על הזכויות הקניניות של בני הזוג, אינו מקנה לאחד מהם זכויות בנכסי השני ואינו מטיל עליו אחריות לחובות השני. כלומר, כל עוד בני הזוג נשואים, הרכוש הרשום ע"ש הבעל שייך לבעל בלבד והרכוש הרשום ע"ש האשה שייך לאשה בלבד וכך גם לגבי החובות, הרשומים ע"ע כל אחד מבני הזוג.

חלוקת הרכוש והחובות בין בני הזוג, המכונה בחוק: "איזון המשאבים", תתבצע אך ורק בעת גירושין או בפטירת אחד מבני הזוג, במקרה כזה יחולקו כלל הרכוש והחובות (פרט לחריגים הקבועים בחוק) בשווה בין בני הזוג, או יורשיהם במקרה של פטירת אחד מהם.

על פי חוק יחסי ממון בנוסחו המקורי, לפני תיקונו, כל עוד לא נתן הבעל את הגט לידי האשה לא מתבצע שיתוף בנכסים והאשה אינה זכאית לקבלת מחצית מרכוש הבעל (וכן להיפך) ולפיכך, יכול היה הבעל, שהוא בד"כ הצד החזק יותר מבחינה כלכלית והוא מי שייפגע יותר מחלוקת הרכוש בין בני הזוג,  לעכב את ביצוע  חלוקת הרכוש מכוח החוק באמצעות עיכוב מתן הגט לאשה ובכך, לאלץ את האשה להתקשר עמו בהסכם גירושין, בתנאים הנוחים לבעל והמקפחים את האשה, כאשר הבעל יקבל נתח גדול יותר מאשר האשה בחלוקת הרכוש המשותף.

ואכן, בטרם תוקן חוק יחסי ממון, פעמים רבות נחתם הסכם גירושין ע"י האשה לא מתוך רצון לסיים את הקשר הזוגי בהסכמה וברוח טובה, אלא מתוך כניעה לדרישות הבעל שהתנה את הסכמתו למתן גט, שרק לאחריו ניתן היה לבצע את הסדר איזון המשאבים ולחלק את הרכוש המשותף בין במני הזוג, בהסכמת האשה לחתום על הסכם גירושין בתנאים מקפחים מבחינתה.

סע' 3 (א) לחוק קובע כי: "לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה."

מהות הסדר איזון המשאבים

במשך הנישואין:

סע' 4 לחוק : "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני. "

עם פקיעת הנישואין:

סע' 5 לחוק: הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין

(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1)  נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות.
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
(ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.
(ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

מהות הסדר איזון המשאבים הנה, כי כל עוד בני הזוג נשואים, אזי הזכויות והחובות, הרשומות ע"ש כל אחד מבני הזוג הנן קניינו הבלעדי של אותו בן זוג, על שמו הן רשומות. רק עם פקיעת הנישואין, מתבצעת חלוקה שווה בין שני בני הזוג, הן בזכויות והן בחובות. במהלך הנישואין אין לכל אחד מבני הזוג זכות קניינית במחצית הנכסים אך  ישנה זכות אובליגטורית לכל אחד מהם לקבלת מחצית שוויים של כלל הנכסים עם פקיעת הנישואין.

ביום 5.11.08 התקבל בכנסת תיקון לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המשנה לחלוטין את המצב החוקי שהיה קיים מאז יום 1.1.1974, עת נכנס לתוקף החוק המקורי ועד לתיקון החוק ומשפיע על כל בני הזוג, שנישאו לאחר יום 1.1.1974

התיקון לחוק יחסי ממון נועד, כפי שמפורט בדברי ההסבר להצעת החוק, לאפשר לבתי-המשפט להקדים את הסדר איזון המשאבים ולהורות על חלוקת רכוש בדרך של איזון משאבים גם בין בני-זוג שטרם התגרשו, כאשר מתקיים בהם אחד מהתנאים המפורטים בסע' 5 א' לחוק והם:

  1. אחד מבני הזוג הגיש לביהמ"ש בקשה לבצע חלוקת רכוש בין בני הזוג ובנוסף חלפה שנה מיום שהגיש אחד מבני הזוג תביעה להתרת הנישואין או לחלוקת הרכוש בין בני הזוג.
  2. קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה  חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה, כאשר בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה, בנסיבות המפורטות בחוק החדש.

כן קובע החוק, כי בית המשפט או בית הדין רשאי בהחלטה מנומקת בכתב, לקצר את התקופות האמורות או, אם הוגשה בקשה לביצוע הסדר איזון המשאבים ומצא בית המשפט או בית הדין, כי קיימות נסיבות המצדיקות זאת, להקדים את המועד לביצוע ההסדר אף אם לא התקיים אחד משני התנאים, המפורטים לעיל וזאת בהתקיים אחד מאלה:
(1)   ניתן כלפי בן הזוג של המבקש צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, , צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, או צו הרחקה להבטחת מדור שקט, והכל בדיון שנקבע למעמד שני הצדדים;
(2)   הוגש כתב אישום נגד בן הזוג של המבקש הכולל אישום בעבירת אלימות שבוצעה במבקש או בילדו;
(3)   בית משפט ציווה על מעצרו של בן הזוג של המבקש לאחר ששוכנע כי קיים חשד סביר שהוא עבר עבירת אלימות שבוצעה במבקש או בילדו וכי קיים יסוד סביר לחשש שהוא יסכן את ביטחונם, או ציווה על שחרורו ממעצר בנסיבות האמורות, בתנאים שנועדו להגן על המבקש או על הילד.

במטרה למנוע הגשת בקשה להתרת הנישואין מטעמי סחטנות, אך כדי לזכות במחצית רכושו של בן הזוג השני, קובע  סע' 5  א (ד) לחוק כי:
בית המשפט או בית הדין שנתן פסק דין לאיזון המשאבים רשאי לעכב את ביצועו אם סבר כי המבקש פועל בחוסר תום לב בעניין התרת הנישואין
ואולם לא יראו סירוב של המבקש לוותר על זכויות שהוא או ילדו זכאים להן על פי דין, כחוסר תום לב".

סעיף זה, שנועד, אולי, למנוע סחטנות מצד האשה כלפי הבעל מנוסח באופן רשלני, שאינו פותר, למעשה, את הבעיה, בין היתר, מהנימוקים הבאים:

חוק יחסי ממון, בנוסחו המתוקן החוק אף אינו דורש קיום קרע בין בני הזוג, כתנאי לביצוע חלוקת הרכוש, ומציין ארבע אפשרויות חלופיות, שקיום אחת מהן בלבד משספיק לצורך חלוקת הרכוש:
א. חלפה שנה מיום שנפתח הליך להתרת הנישואין.
ב. חלפה שנה מיום שהוגשה תביעה לחלוקת הרכוש.
ג. קיים קרע בין בני הזוג.
ד. בני הזוג חיים בנפרד, אפילו תחת אותה קורת גג משך תשעה חודשים.
לפי 3 מתוך 4 האפשרויות האמורות, אין כל צורך בקיום קרע בין בני הזוג.

תחולת הסדר איזון המשאבים בבית הדין הרבני

סע' 13 לחוק: "החוק ובתי הדין"

(א) חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים.

(ב) בעניין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי.

לכאורה, חוק יחסי ממון בנוסחו שלפני התיקון היווה תמריץ לבעל לעכב את מתן הגט לאשה, כדי לעכב את ביצוע איזון המשאבים ואיפשר לבעל להשתמש בעיכוב מתן הגט כאמצעי סחטנות לאילוץ האשה לחתום על הסכם גירושין שייטיב עם הבעל ושיקפח את האשה. תיקון החוק, לכאורה, מונע זאת, שכן האשה זכאית לקבלת מחצית הרכוש ללא תלות בגירושין, אולם רק העתיד יגלה האם החוק הישן שעודד תופעות של סחטנות הבעל כלפי האשה, לא הוחלף בחוק חדש שיעודד סחטנות  הפוכה של האשה כלפי הבעל, כאשר האשה תאלץ את הבעל לחתום על הסכם גירושין שתנאיו יקפחו את הבעל באיום, כי אם יסרב לכך, תתבע חלוקת מחצית הרכוש ותסרב לקבל גט.