משמורת ילדים

משמורת ילדים

משמורת ילדים : עקרון העל הקובע בסכסוכים בין הורים בעניין משמורת הילדים הנו "טובת הילד" עקרון זה מחייב את כל בתי הדין הדתיים, בשל היותו מוסדר בהוראה טריטוריאלית. לפיכך חזקות מסוימות של הדין הדתי המסדירות את ההחזקה אינן תקיפות, כל עוד הן לא מתיישבות עם טובת הילד האינדיבידואלית.

עקרון טובת הילד הוא עקרון בעייתי הכולל פרמטרים שונים וביניהם:

קריטריונים אובייקטיביים למשל רצון הילד, שהוא גורם חשוב ככל שגיל הילד גבוה יותר.
עקרון ההמשכיות בחייו של הילד.
שלמות המשפחה, הימנעות מפיצול בין ילדים – אחים.
צרכי הילד עצמם.

בנוסף לקריטריונים אלה ישנם גם קריטריונים ערכיים: דת, מדינה, חינוך, סביבה. תתכנה מחלוקות כאשר אחד ההורים מסוגל לספק הענות רגשית בעוד שהשני מסוגל לספק רווחה כלכלית ואז ההכרעה היא הכרעה בשאלה ערכית.

בדיקת עקרון טובת הילד:

מטבע הדברים, כל בדיקה של עקרון טובת הילד נעשית מתוך צפייה לעתיד. חלק גדול מהקביעות מבוסס על השערות, שנעשו ברגע נתון בהווה, לגבי התפתחות בשנים הבאות. ביהמ"ש נקרא לנבא מסוגלות הורית לטווח ארך ולשם כך נעזר לרוב במומחים. הפתרון בהתדיינות בעניין המשמורת הוא לנסות להגיע להסדר בין ההורים ולהפוך את התהליך השיפוטי לתהליך תיווך וגישור שעוסקים בו מומחים ולא לתהליך תחרותי העוסק בחלוקת רכוש בין ההורים.

ההכרעה בדבר משמורת קטינים אינה סופית לעולם והיא ניתנת לשינוי. בשיטתנו נכנס גורם נוסף לתמונה של סכסוכי משמורת והוא התחרות בין ערכאות השיפוט. החזקת ילדים הנה נושא הכרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך גירושין ולכן, אם לא נפתח תיק בבית המשפט למשפחה, בעניין החזקת ומשמורת הילדים, בטרם הוגשה תביעת הגירושין, יהיה העניין בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני. אמנם ביה"ד צריך לנהוג עפ"י עקרון טובת הילד המחייב אותו, שכן אם יתעלם ממנו, יהווה הדבר עילה להתערבות בג"צ.

משמורת מול אפוטרופסות

אפוטרופסות היא מושג כולל, במסגרתה ניתן לדבר על זכויות משמורת, החזקה, זכויות ביקור והסדר הכשרות המשפטית עצמה. ההחזקה אינה מפקיעה את האפוטרופסות וייתכן כי ילד מוחזק אצל אחד ההורים, שהנו ההורה המשמורן (בעל זכות המשמורת) אך האפוטרופסות המשפטית על הילד, היא לשני ההורים בשווה.

ההחזקה היא פרט אחד מתוך המושג הכולל של "אפוטרופסות" ולכן הוראות החוק החלות על "אפוטרופסות" יחול גם על "ההחזקה".

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב, 1962.

סעיף 24: קובע ומתייחס להסכם בין הורים החיים בנפרד. "היו הורי הקטין חיים בנפרד, בין שנישואיהם אויינו, הותרו או הופקעו ובין שעדיין קיימים – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע. הסכם כזה טעון אישור ביהמ"ש.

סעיף 25: לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם, אך ההסכם לא בוצע, רשאי ביהמ"ש לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

החזקה האמורה, הקובעת כי "ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת", מכונה חזקת הגיל הרך.

בראשית שנת 2000 ניתן פס"ד, ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א (ע"מ 1125/99), שצוטט בהבלטה באמצעי התקשורת כמי שביטל את חזקת הגיל הרך וקבע כי מעתה רק טובת הילד היא הקובעת, כאשר אין כל עדיפות לאם על פני האב ויש שיווין מלא בין המינים לעניין זכות המשמורת. אולם על פסה"ד הנ"ל הוגש ערעור לביהמ"ש העליון, (בר"ע 4575/00)  שהפך את פסיקת ביהמ"ש המחוזי וקבע  בהסתמך הן על נימוקים משפטיים והן על מחקרים פסיכולוגיים כי : "חזקת הגיל הרך עדיין שרירה וקיימת, אף כשמדובר במשפחה מודרנית". וכי הדברים נכונים במיוחד ככל שגיל הילדים נמוך יותר.