נישואין

נישואין

נישואין של יהודים נערכים בישראל על פי דין תורה כדת משה וישראל.

בפועל רובם המכריע של הזוגות היהודים, גם אלו שאינם מזוהים כדתיים או כמסורתיים, המעוניינים למסד את הקשר ביניהם, מעדיפים להינשא בנשואין דתיים, לא רק בגלל הוראות החוק אלא מתוך רצון לשמור על המסורת היהודית כשמדובר בהקמת משפחה חדשה.

נישואין כדת משה וישראל הנם חלק מתרבות החיים בארץ, בדומה לקיום ברית מילה, קיום טקס קבורה יהודי ועוד .

על הנישואין כדת משה וישראל, אופן ביצועם, והזכויות והחובות הנובעות מהם, תוכל לקרוא בהרחבה בהמשך.

שלבי הנישואין

נישואין: על פי דין תורה, יצירת קשר משפטי של נישואין  מתחילה באקט משפטי הנקרא "קידושין" או "אירוסין" והיא שלמה עם ביצוע ה"נישואין".

פעולת הקידושין (או האירוסין) מייעדת את האישה המתקדשת לגבר המקדש ואוסרת אותה על כל אדם אחר. המקודשת (הארוסה) עדיין אינה מותרת לחיות חיי אישות עם המקדש (הארוס) , אך,  עם ביצוע פעולת הקידושין, נאסרת המקודשת על כל שאר הגברים בעולם, פרט למקדש, להם תוכל להיות מותרת רק לאחר שתקבל גט מן המקדש .

לפיכך המקודשת נחשבת במובן המשפחתי כאשת איש לגבי כל החומרות שבדבר, ללא גט היא אסורה לאחר וכן הבעל.

הארוסה תהיה מותרת בחיי אישות עם הארוס לאחר ביצוע פעולת הנישואין .

קידושין

מעיקר דין תורה, אשה מתקדשת באחת משלוש דרכים: "כסף", "שטר", ו"ביאה". החל מראשית תקופת התלמוד, במאה השניה לספירה, אסרו חכמי ההלכה את "קידושי הביאה", במשך השנים נזנחה גם הדרך של "קידושי שטר" ובמאות השנים האחרונות נוהגים למעשה לקדש ב"קידושי כסף".

קידושי שטר: האיש מוסר לאישה בפני שני עדים כשרים שטר, בו כתוב "הרי את  מקודשת לי בשטר זה, והאישה מקבלת את השטר בידיעה ובכוונה להתקדש באמצעותו .

קידושי ביאה: האיש מתייחד עם האישה, בא עליה לשם קידושין ואומר לה "הרי את מקודשת לי בביאה זו", כשהכל נעשה בפני שני עדים כשרים.

קידושי כסף: האיש מוסר לאישה, בנוכחות שני עדים כשרים, כסף או שווה כסף, לשם  קידושין. כיום המנהג למסור לשם כך טבעת .

שני העדים אינם נחשבים רק כ"עדי הוכחה", שנועדו להוכיח את קיום הקידושין, אלא  כ "עדי קיום", בלעדיהם הקידושין אינם קיימים. העדים הנם חלק מן הפעולה ובהעדר שני עדים כשרים אין קידושין.

נישואין

ישנן מספר דעות בשאלה מהו האקט המהווה, על פי דין תורה, את ה"נישואין". כיום  נוהגים לערוך את הנישואין על ידי הכנסת הכלה לחופה, כלומר, הבאת הכלה אל החופה לפני החתן ובכך הם נשואים. המנהג הנהוג כיום, הוא כי גם הקידושין נערכים תחת החופה במעמד הנישואין .

היות וכאמור לעיל, ישנם פוסקי הלכה שאינם מסתפקים באקט החופה לשם החלת הנישואין, ישנם הנוהגים, בנוסף למעמד החופה, לבצע אקט נוסף לשם החלת הנישואין. מיד אחרי ברכות הנישואין הולכים החתן והכלה לחדר מיוחד ושם הם שוהים ואוכלים לבדם. חדר זה מכונה "חדר יחוד" והכנסת הכלה לחדר בו תתייחד עם החתן מהווה את הנישואין .

ישנן פעולות נוספות המתבצעות במסגרת טקס הקידושין והנישואין, שבירת כוס, חתימת וקריאת הכתובה נוכחות של מניין (עשרה גברים) ואמירת הברכות על ידי אך פעולות אלו אינן תנאי לחלות הקידושין והנישואין ואלו אינם נפסלים באם נערכו ללא ביצוע כל הפעולות האמורות .

כשירות לנישואין

על פי הוראות  חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953, כשמדובר בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, ערכאת השיפוט המוסמכת הנה בית הדין הדתי והדין החל, הנו הדין הדתי – "דין תורה".

מכאן, שגם הכשירות לנישואין צריכה להיקבע על פי דין תורה, שכן לא יתכן לערוך קידושין ונישואין "על פי דין תורה" למי שעל פי דין זה, אינו כשיר לקידושין ולנישואין. הגם שבמקרה הפוך, אין מניעה, מבחינת הדין הדתי, שלא לערוך קידושין ונישואין "על פי דין תורה" למי שאינו רשאי לכך, על פי הוראות המחוקק האזרחי.

על פי דין תורה, נישואין ל"קטן" בד"כ אינם תופסים.  נישואין יתכנו רק ל"גדול" – בן 13 שנה ויום אחד ו "גדולה" – בת 12 שנה וחצי .

לגבי קידושין, אין בידי האב הכוח להשיא לבנו הקטן אישה אולם, יש לאב הכוח לקדש ביתו בקטנותה (לפני גיל 12) ובנערותה (בגיל 12 עד 12 וחצי). קידושין אלה הם קידושין גמורים ואם תרצה לצאת, תהיה זקוקה לגט .

ילדה מעל גיל 6 היתומה מאביה, יכולים  גם אימה או אחיה לקדשה ולהשיאה. קידושין אלו אינם תקפים מ"דין תורה" אלא רק מדברי חכמים ובקידושין אלו ישנה אפשרות לילדה לאחר שתגדל ותגיע לגיל 12, לומר שאינה חפצה בבעל לו הושאה ואז תוכל להשתחרר מקשר הנישואין ללא צורך בקבלת גט. פעולה זו נקראת "מיאון".

ביגמיה

א. אישה הנישאת לשני גברים

אישה הנישאת לאחר בעוד היא אשת איש:  קידושין כאלה אינם תופסים. תוצאה נוספת מנישואיה לאחר – בניה יהיו ממזרים. אין הבחנה לעניין זה בין נישואין במזיד ובין נישואין בשוגג .

ב. גבר הנושא שתי נשים

מעיקר דין תורה, נשואי בעל אחד עם שתי נשים או יותר, אם נעשו לפי כל כללי הדין, תופסים לגבי כל אחת מהן. ויש צורך בגירושין מלאים לשם התרתם .

"חרם דרבנו גרשום"

כבר לפני כאלף שנה, הטיל בית דינו של רבנו גרשום, (המכונה "מאור הגולה") שהיה מגדולי חכמי ההלכה באותה תקופה, תקנה, לפיה אסור לבעל לקחת אישה על אשתו כל עוד שהנישואין הראשונים קיימים. כמו כן תיקן שאסור לבעל לגרש את אשתו בגט בעל כורחה. רבנו גרשום הטיל איסור של "חרם" על מי שיעבור על תקנותיו.
חרם דרבינו גרשום, להלן: "חדר"ג.

החרם חל גם על הבעל המקדש והנושא את האישה וגם על עורך הקידושין והנישואין. למרות האיסור ניתנה אפשרות לשאת אישה נוספת אם מאה רבנים שאינם מעיר אחת אלא מ"שלש ארצות" (היינו משלשה מחוזות) התירו זאת .

נישואי תערובת

נישואין בין יהודים לגויים אינם תופסים. גוי הנו מי שאינו יהודי מלידה וגם לא התגייר. יהודי שהמיר את דתו נחשב ליהודי, שכן כשם שאדם נולד כיהודי כך הוא מת כיהודי. גוי שנתגייר בגיור, על פי דין תורה, נחשב מרגע התגיירותו כיהודי ונישואיו תופסים .

חובות וזכויות הבעל עקב הנישואין

על פי דין תורה, נובעים מקשר הנישואין אחד עשר חיובים של הבעל וארבע זכויות של  הבעל כלפי אשתו :

חובות הבעל :

  1. מזונותיה: הבעל חייב לדאוג לכלכלת האישה.
  2. מדורה: הבעל חייב לדאוג לאישה למקום מגורים ראוי.
  3. כסותה: הבעל חייב לדאוג לביגוד האישה.
  4. עונתה: הבעל חייב לחיות חיי אישות עם אשתו.
  5. עיקר כתובתה: הכתובה הנה מסמך, אותו מעניק הבעל לאישה,  במעמד הנישואין, המפרט את חיובי הבעל כלפי האישה והכולל, בין היתר, פירוט של סכום כספי, אותו זכאית האישה לקבל מהבעל אם וכאשר יגרשה, או מנכסי הבעל אם ימות והיא תיוותר אלמנה. ישנו סכום מסוים, הנקרא "עיקר כתובה", אותו מחויב הבעל לאישה בכל מקרה, גם אם לא ציין זאת במפורש בטופס הכתובה, וסכום שמעבר לו, הנקרא "תוספת כתובה", אותו רשאי הבעל, אם רצונו בכך, להוסיף לאישה על ידי רישום ההתחייבות בטופס הכתובה.
  6. רפואתה: הבעל חייב לשאת בהוצאות ריפויה של אשתו.
  7. לפדותה אם נשבית.
  8. קבורתה: הבעל נושא בהוצאות קבורתה של אשתו.
  9. להיות יושבת בביתו וניזונת מנכסיו עד אחר מותו כל זמן אלמנותה: האלמנה זכאית אחרי מות הבעל לדור באותו בית שדרה בו עם בעלה וכן למזונות מן העיזבון.
  10. להיות בנותיה ניזונות מנכסיו אחר מותו עד שיתארסו: הבנות זכאיות להיות ניזונות מנכסיו אחר מותו עד שתתארסנה או עד שתתבגרנה לפי המוקדם יותר.
  11. להיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה עם אחיהם: כאשר לבעל יותר מאשה אחת (וכאמור לעיל, מאז "חרם דרבנו גרשום", נאסר הדבר) זכאית כל אישה לכך שאם תמות היא בחיי בעלה, הרי לאחר מות הבעל תתחלק כתובתה רק לבניה שלה וזאת בנוסף לחלקם הכללי בירושת האב המגיע להם בזכויות שוות עם האחים מן האישה או הנשים האחרות .

זכויות הבעל :

  1. מעשה ידיה: הבעל זכאי לכך שהאישה תעשה עבורו את עבודות  הבית המקובלות וכן  זכאי לקבל את ההכנסות מעבודת האישה, אם היא עובדת מחוץ לבית.
  2. מציאתה: אם האישה מוצאת מציאה שייכת זו לבעל.
  3. פירותיה: פירות נכסי האישה (כלומר הרווחים שמצמיחים הנכסים) שייכים לבעל.
  4. ירושתה: הבעל יורש את אשתו במותה .

זכויות האישה עקב הנישואין

מאחד עשר חיובי הבעל, שנמנו לעיל, נובעות אחת עשרה זכויות נגררות של האישה. זכויות אלה קימות בחלקן לאישה גם אחרי פקיעת קשר הנישואין: כתובתה, קבורתה (כשמתה בעודה אשתו), זכותה להיות יושבת בביתו וניזונת מנכסיו עד אחר מותו כל זמן אלמנותה, זכותה להיות בנותיה ניזונות מנכסיו אחר מותו עד שיתארסו ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה עם אחיהם .

שאר הזכויות, מגיעות לאישה רק כל עוד היא נשואה לבעלה ופוקעות עם תום קשר הנישואין: מזונות, מדור, כסות, עונה, ריפוי ופדיון משבי .